הנחיות להורות משותפת – עובדים על הקשר עם עצמנו

ראיון עם  ויקי שול

החלטה על הורות משותפת אינה מהלך טבעי או ברור מאליו, כפי שקורה בהורות קונבנציונלית, המהווה תוצאה של קשר זוגי. כדי לבחור בדרך זו, אנשים צריכים לעבור קודם לכל תהליך עם עצמם, תהליך שמכין אותם להשלמה, להגברת מודעות ולבניית שיתוף נכון והרמוני עם הפרטנר/ית.
ויקי שול, מטפלת משפחתית, מאמנת להקשבה בתקשורת ומלווה יחידים, זוגות ושותפים להורות, מבהירה כי הכישורים הנדרשים להצלחה של כל מערכת יחסים בחיים הם זהים ומתחילים בראש וראשונה בהקשבה ובהכרות קרובה ואינטימית של כל אחד עם עצמו. לפיכך, אם תהיה לכם מודעות גבוהה, האתגרים המצפים בדרך יהפכו לקלים הרבה יותר.

מהן ההתלבטויות המרכזיות של נשים וגברים לפני הבחירה בהורות משותפת?
"מעבר לשאלה העיקרית, האם אנחנו בכלל בשלים להיות הורים, ההתלבטויות לגבי הורות משותפת דומות ושונות בין גבר לאישה ואף בין סטרייטים לבין הומוסקסואלים. לגברים ולנשים סטרייטים וגאים כאחד, לרוב יש עדיין ציפייה להכיר את האחד או האחת המתאימים לבניית משפחה, אם כי לנשים יש גם מגבלה ביולוגית. אחרי גיל 37, קיימת ירידה ברמת הפוריות ונשים רבות מתלבטות אז אם זה הזמן לוותר על החלום על ילד במסגרת זוגיות ואם כן, אז האם לעשות זאת לבד או עם פרטנר ואם זה פרטנר, אז האם לעשות זאת יחד עם בחור סטרייט או הומוסקסואל ואם הומוסקסואל, איך יגיבו לכך משפחותיהן. כדי להגיע להחלטה, דרוש, בדרך כלל, לעבור תהליך של אבל על אובדן חלום ההורות הנורמטיבית, וזהו שלב כואב בדרך להשלמה. גם בקרב גברים הומוסקסואלים ישנה התלבטות מרכזית – האם לוותר על הרעיון של ילד במסגרת זוגיות, האם להביא ילד ללא אם בתמונה או לשלב אישה בקשר ההורי ובכך, בעצם, להשפיע על אורח חייהם".

במסגרת הליווי המקצועי שאת מעניקה לאנשים הבוחרים בהורות אחרת, מהו התהליך שצריך לעבור אדם עם עצמו כדי להיות מוכן לאתגרים המצפים לו?
"מדובר בתהליך של התפתחות, הן באמצעות דינמיקה קבוצתית והן באמצעות דיאלוג אישי. המטרה היא להקל על המסע, אך בדרך דרוש גם לגעת במקומות של כאב וקושי. למשל, אחד מהקשיים שאנשים מתמודדים עימם לאורך התהליך הזה, הוא הקושי שלהם עם מחויבות. הרי סביר להניח שאם גבר או אישה מגיעים לאיזור גיל 40 ללא זוגיות, ייתכן ויש שם גם קושי להתחייב ולוותר על פנטזיה של זוגיות מושלמת, אשר לא קיימת במציאות. הרעיון שאני מבהירה בקבוצות הוא, שכל קשר, זוגי או הורי, חייב להתחיל מקבלה עצמית. רק שאדם לומד את עצמו, מכיר את נקודות החוזק והחולשה שלו, אוהב את עצמו כמו שהוא, כך יוכל לקבל גם את האחר – על יתרונותיו וחסרונותיו, ולהשלים עם היעדר המושלמות. כך, אפשרי לנו יותר לנהל יחסים אמיתיים עם אנשים אמיתיים. הכישורים שדרושים לניהול זוגיות מוצלחת דומים בהחלט לכישורים שדורשת שותפות הורית. ככל שתלמדו לנהל שותפות הורית בריאה, הדבר יסייע לכם לנהל מערכת יחסים טובה עם הילד ובעתיד, גם עם בני זוג. בתהליך המשלב טיפול ואימון אישי, אנשים מוזמנים להסתכל פנימה, אל הדפוסים הלא פתורים, הקשורים לרוב בזיכרונות עבר. כשמהים את הדפוסים המעכבים, ניתן ללמוד לתקן את מה שאפשר ולקבל את מה שלא. זה ממוקד, יישומי ואפשרי".

ישנה אפשרות שחוסר מודעות וחוסר נכונות להתמודד עם דפוסי התנהגות מגבילים, ישפיעו גם על הקשר עם הילד?
"קרוב לוודאי, שאם אנשים לא יעשו עבודה פנימית ולא ישנו דפוסי חשיבה, הם יתקשו יותר לפתח קשר חברי, יציב ואוהב עם הפרטנרים שלהם ומעבר לכך, הדבר ישליך גם על הקשר עם הילד ויביא את ההורה להוציא עליו כעסים מיותרים. צריך לזכור שהקשיים עם האחר נעוצים בהסתכלות שלנו. אנחנו לא תמיד מודעים לכך. את הגישה המאפשרת יתר קלות בחיים ובקשרים, אני מכנה " אומנות היחס". לפיה, המציאות משתנה ברגע שאני משנה את היחס אליה".

כמה זמן אורך תהליך רגשי כזה?
"יש אנשים שלוקח להם שנה-שנתיים להגיע להחלטה מתוך השלמה, אחרים מתחילים בתהליך במקביל, כי העבודה העצמית לא נגמרת אף פעם. המודעות מתפתחת ונוכחת לכל אורך המסע הזה וכדי להתמודד עם דברים שיעלו במהלך החיים המשותפים, חשוב לפתח כל הזמן כישורי תקשורת והקשבה, כחלק מיחסי חברות הדדיים".

ומה לגבי החיפוש – מה צריך לעשות כדי למצוא את הפרטנר המתאים?
"הייתי מציעה להתחיל 'לסמן' פרטנרים אפשריים בסביבה או להירשם לאתרי הכרויות ולהבין שמתחיל כאן תהליך הדומה בהחלט לעולם הדייטים. הרעיון הוא לבחור פרטנר אחד שבדברים המהותיים אתם דומים – תפיסת עולם, צורת חשיבה וסגנון חיים דומה – וללמוד להכיר אותו. חשוב להבין שהכרות כזו אינה צריכה להיות כמו בשאלון, אל תראיינו אחד את השני. צאו לבלות ביחד, תיפגשו עם עוד אנשים כי קל יותר לראות את האחר, בסיטואציות טבעיות, מהצד. אפילו תשחקו במשחקים של פעם ותריבו קצת, במטרה לראות כמה שיותר צדדים באישיות שמולכם וכדי ללמוד ביחד איך לפתור קונפליקטים ביתר קלות".

ומה קורה במידה והצלחתי לטפל בעצמי והגעתי להשלמה, אך מולי ניצב פרטנר שאינו מספיק בשל?
"לעיתים זה אכן נראה שאני מודעת, אך מולי ניצב פרטנר לא בשל. ובכן, זה לא בהכרח נכון – כנראה שאני רק חושבת שאני בשלה, אבל בעצם עדיין מפחדת. כדאי אז לבדוק גם מהם הפחדים שלי. לפי אומנות היחס, אפשר להתמודד עם בעיות או מגבלות שמציג הצד השני, על ידי בחירה בדרך אחרת. לדוגמא, אם יש לי פרטנר שמתקשה בארגון ובהשמת בגבולות, אני יכולה להתעצבן ולשפוט, אבל מצד שני, אני יכולה להחליט שאני החברה הכי טובה שלו ואעשה את המירב כדי לסייע ולהקל, מבלי להפוך למטפלת או מחנכת. בתוך כך, אחשוב באופן יצירתי על פתרונות שיהיו נוחים לשנינו, כל אחד עם מגבלתו. אני צריכה לקבל אותו עם החסרונות, כמו שאני מקבלת את עצמי ואם אהיה שלמה עם עצמי, אז שום דבר שהוא יגיד לא יערער אותי".

ובכל זאת, גם כשמוצאים את הפרטנר המתאים על פי כל הקריטריונים, הדיון על החוזה בינינו יכול לחשוף פערים עקרוניים. כיצד מתגברים על אי-הסכמות?
"בהחלט יכול להיות שעל אף החיבור הרגשי והחיבה ההדדית שמתוכה נולד הקשר, כשבאים לחתום על חוזה, מתגלות אי הסכמות, המציפות תחושות של חוסר ביטחון. בכל צד מתעוררים פחדים הקשורים בסוגיות שנידונות, כגון האם להתגורר קרוב, או הגדרת המעורבות של האב בתחילת הדרך. למשל, האב רוצה חצי-חצי כבר מההתחלה והאם מעדיפה שהילד יהיה יותר איתה בחודשים הראשונים ועם הגידול, מעורבות האב תתרחב. מה עושים? מי מוותר? במצב כזה, כדאי לפתח כישורי גישור ואם נתקלים בקושי משמעותי, לקבל עזרה נקודתית. לא כדאי למהר להרים ידיים. אפשר לחשוב ביחד ולנסות להפריד בין הצורך של כל צד לבין הפחד שעומד מאחורי הצורך הזה. האב חושש להיות אדם זר ורוצה להרגיש שותף. לאם קשה להתנתק מהתינוק שמחובר אליה בהתחלה ובכל פעם שהאב לוקח אותו, היא נקרעת. ברגע שכל אחד ידבר על הפחדים שלו ותהיה הקשבה אמיתית, חלק גדול מהויכוח כבר יישאר מאחור. הרי, ברגע שאני רואה ששומעים אותי ומבינים מאיפה אני בא, אני מרגיש הקלה ויכול להיות פנוי לראות את הבעיה גם מהצד השני. במקרה כזה, המטרה היא, למצוא פתרון שיגרום לאב להרגיש מעורב ולאם להרגיש בטוחה. אפשר לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא הרבה רעיונות, אבל העיקר הוא ששני הצדדים החליטו לעזור אחד לשני. לשם כך, ללא ספק צריך ראש פתוח ורצון אמיתי".

העובדה שמלכתחילה מגדלים את הילד בין שני בתים, משפיעה על הצורך של כל הורה להרגיש בשליטה?
"בניגוד לגירושין, שיוצרים קרע בין בני הזוג והבנה שאי אפשר לנהל את האחר בבית שלו, בהורות משותפת  – מלכתחילה מבינים שני הצדדים שיש הבדל בין מעורבות ונוכחות לבין שליטה. כאמור, אם לאם הטריה קשה לשחרר את התינוק, לאב יש תפקיד משמעותי בניסיון להבין ולעזור. אין מה לכעוס עליה, אלא להבין שסימביוזה בינה לבין התינוק בשנים הראשונות היא מצב טבעי והאב צריך באופן הדרגתי להפחית מעוצמת צמידות זו, להדגיש את ה'משולש' המשפחתי ובכך לעזור גם לילד לפתח את ה"אני העצמאי" שלו".

ובהקשר זה, מה קורה בהורות יחידנית, כשמלכתחילה אין אב בתמונה?
"האתגר בהורות כזו הוא להיות מודעת שלא ייווצר קשר כמעט זוגי בין האם לילד, שאינו בריא לה או לילד. לכן, כדאי שגם אמהות חד הוריות ילמדו לשחרר וכמובן, יש דרכים לעשות זאת. כאמור, הכול עניין של גישה".