להיות אבא ב-2022 – ד"ר עלי כ"ץ מדבר על אבהות
מקובל לחשוב שרוב הנשים חולמות על הגשמת האמהות מאז שהיו ילדות. יש שאפילו יראו ביצר האימהי דבר טבעי וברור מאליו, כחלק בלתי נפרד מהנשיות. אבל, מה עם גברים? גם אצלם מדובר בחלום וברצון ברור מאליו? האם זו כמיהה אמיתית לילד, יצר אבהי חזק שרוחש בגוף או היענות פשוטה למוסכמה חברתית? האם השינויים החברתיים, דחיית גיל הנישואים והתחזקות מעמד האישה יצרו גבריות חדשה, המשפיעה גם על האופן בו נתפסת האבהות? במה שונים האבות הצעירים של היום מהאבות שלהם והאם מעמדו של אב במודל הורות משותפת שונה ממעמדו של אב במודל הקונבציונלי? שיחה על גבריות, אבהות, משפחתיות ומודלים חדשים של הורות עם ד"ר עלי כ"ץ, פסיכולוג קליני ומחבר הספרים "אינטליגנציה אבהית" ו"אוף גוזל".
ונתחיל בשאלה הבסיסית ביותר – מדוע גברים הופכים לאבות? בגלל תחושה פנימית או שהגיע השלב המתאים בחיים?
"הרצון לילד נובע מתוך משהו פנימי אוניברסלי, המשותף לגברים ונשים, אבל הוא בא לידי ביטוי בצורה שונה בין המינים ותלוי בהבניות החברתיות המושרשות כבר בגיל הצעיר. למשל, בעיקר בעבר, עודדו את הילדות הקטנות לשחק בבובות, טיפחו את הצד הטיפולי שלהן ובכך השרישו היטב בתודעה שאימהות היא חלק מהנשיות ומהייעוד הנשי העיקרי. אם היו נותנים לבנים לשחק עם בובה מגיל צעיר, גם הם היו מתחברים יותר לצדדים הרכים ופחות לצדדים המצ'ואיסטים, ובעקבות כך מפתחים כמיהה עזה יותר לקשר זוגי ולאבהות טובה. היום, המסרים השתנו, אך עדיין יש הפרדה בין משחקים "נשיים" לבין משחקים "גבריים". החברה היא זו שיוצרת את ההפרדה בין גברים ובית ובכך לא מעודדת תחושת כמיהה לילד אצל גברים. רגשות גבריים לגבי אבהות מבשילים, פעמים רבות, רק כשהגבר הוא חלק ממערכת זוגית ואז באופן משותף וכשלב אבולוציוני בקשר, מתפתח הרצון להביא ילד".
האם השינויים החברתיים במהלך ה-30 שנה האחרונות ובהם דחיית גיל הקמת המשפחה שינו משהו בתפיסת האבהות? במילים אחרות, האבות הצעירים של היום שונים מהאבות שלהם?
"יש בהחלט שוני, אבל כזה שבא לידי ביטוי בעיקר בציפייה למעורבות. התרבות השתנתה ואנחנו רואים זאת בתקשורת, בסרטים ובשפה. אפילו הוטבע מושג "האבא החדש" שמחדד את הציפיות הללו. כשאני מראיין גברים צעירים נשואים או כאלה שנמצאים בדרך להורות הם מביעים את כוונתם לחלוק בנטל באופן שווה, שהרי לשני בני הזוג קריירה ושניהם רוצים לשלב בין בית והגשמה עצמית. הציפיות של האם מהאב, של החברה מהאב ושל האב מעצמו מרקיעות שחקים, אך מה שקורה במציאות, ברוב הבתים, הוא סיפור שונה לגמרי. במקרה הטוב, האב משמש כבייביסיטר על – כלומר, מחתל, קם בלילה, עוזר אך לא ממש נמצא שכם אל שכם. במקרה הממוצע – הוא לא שם, אלא יותר ויותר בעבודה בעוד האם מוצאת עצמה במקום בלתי אפשרי, גם מנהלת קריירה וגם נושאת לבדה בנטל ההורות, כועסת, מותשת, מרגישה מרומה, הציפיות נגוזו והיא מלאה ברגשות אשמה. לעומתה, הגבר חש בלבול ותסכול. הוא הרי כן עושה דברים, אולי אפילו יותר מאביו – קם בלילה, מטייל בשדרה עם עגלה אבל הוא לא באמת שותף. כלומר, מצד אחד הוא יותר מעורב ומצד שני לא עונה על הציפיות הלא פשוטות של החברה – להיות גם אב מעורב באופן שוויוני וגם המפרנס העיקרי".
אז, למרות החתירה לשוויון חברתי בין המינים, בבית, בדגם ההטרוסקסואלי-קונבציונאלי, עדיין אי אפשר לדבר על הורות שוויונית?
"אפשר, אבל רק בקרב זוגות שמכירים בכך שיש הבדלים בכישורים האישיותיים (ולאו דווקא המגדריים) שמביא עימו כל צד, ומבינים שרצוי לחלק תחומי אחריות, כשכל אחד נושא בנטל במה שהוא הכי טוב בו. אגב, יש מקרים רבים בהם גם לאישה קשה לשחרר והיא מעדיפה לקחת את מרבית תחומי האחריות על עצמה וכך, מבלי משים, היא דוחקת את האב החוצה.
רוב הזוגות הצעירים לא מצליחים להשיג שוויון כי במצב העכשווי, התרבות והכלכלה דוחפות הן את הגבר והן את האישה לצאת מחוץ לספירה הביתית ומי שמשלמים את המחיר הם הילדים שלא זוכים לזמן רב עם אבא ואמא במהלך היממה. המהפכה הפמיניסטית הנפלאה והחשובה תהיה מושלמת רק כשהאישה והגבר יצליחו לאזן את השהות שלהם בחוץ ובבית. אם הם נמצאים יותר בחוץ, בדרך כלל רק צד אחד נושא בעיקר המעמסה ולרוב, הן הנשים שיוצאות מוקדם מהעבודה ועושות ויתורים גדולים יותר".
האם העלייה באחוזי הגירושין שינתה את מעמד האבות ויצרה מצב של אבות עצמאיים, המעורבים יותר בעול כורחם?
"אחוזין הגירושין הגבוהים מבטאים בלבול בזהות ההורית של אמהות ואבות, המתרוצצים במבוכי החיים בלי כיוון ברור. הגירושין מדגישים פעמים רבות מצב פרודוכסלי. הזוג מתגרש בגלל הכעס על הציפיות שלא התממשו, המעמסה ש'נפלה' על האישה עם הפיכתם להורים, תחושות הכעס והאשמה. בני הזוג מתרחקים ובסוף, מחליטים להתגרש. כשמתגרשים, האב מתחיל להילחם על הקשר עם הילדים שלו. הוא רוצה יותר מהסדרי ראייה מינימליים והאם צריכה להתחיל לשחרר, היא כבר לא יכולה לקבל החלטות בעצמה ולצפות שהדברים ייעשו איך שהיא רוצה. במצב כזה, האב הופך להיות חלק משמעותי יותר בחיי הילדים שלו, הוא כבר חייב לקחת אחריות ואם היה מעורב באותה מידה בעת הנישואים, ייתכן והגירושין בכלל לא היו מתממשים".
האם מודל של הורות משותפת המבוסס מראש על הפרדה פיזית בין האב והאם משנה את מעמד האבהות ויוצר מעצם מהותו הורות שוויונית?
"גבר שהחליט לגדל את הילד שלו במסגרת של הורות משותפת הוא בדרך כלל אדם שבחר באבהות, לאחר שעבר עם עצמו תהליכי חשיבה והבנה של גודל האחריות הטמונה בכך. מהבחינה הזו, הילד הוא בר מזל – זוכה לשני הורים מטפלים ולומד שבין התפקידים הזכריים יש גם מקום לתפקיד טיפולי. במשפחה קונבציונלית ממוצעת, הילד מפנים את המודל, לפיו הגבר פחות מחובר לצדדים טיפוליים ויותר אחראי על הפרנסה ומה שקורה מחוץ לבית".
ומצד שני, בהורות משותפת, הילד 'מפספס' את מודל הזוגיות.
"הזוגיות, במודל כזה בהחלט הופכת להיות אתגר, כי בהחלט חשוב שהילד יחווה מודל של קשר בריא. לפיכך, כדאי לטפח את התקשורת בין ההורים, להקפיד על בילויים משותפים ולתפקד כזוג הורים, על אף חסרונה של המעורבות הרגשית".
הורות משותפת, שבמקרים רבים מבוססת על חלוקה שוויונית, מאפשרת איזון בין חיים פרטיים לבין הורות – האם זהו פתרון אידיאלי עבור גברים סטרייטים שמפחדים ממחויבות?
"גבר שנהנה מחופש מיני ובוחר בחיים ללא זוגיות קבועה וללא מחויבות משפחתית, עשוי לפרש בקשה של אישה להביא ילד מזרעו כחיזוק לאגו שלו ואולי אף יסכים. במקרה כזה, האישה תהיה ההורה המרכזי והוא ימשיך בחייו או שיהיה מעורב במידה מצומצמת, אך ודאי לא בעמדה שוויונית. זהו, כמובן, לא מודל הורות אידיאלי. מצד שני, אם יחליט לקחת על עצמו אחריות ויהיה מעורב באופן שוויוני, יתחבר לילד, יטפל בו, יאכיל וירחץ – הגישה שלו לחיים כבר לא תהיה אותו דבר".
*ד"ר עלי כ"ץ, פסיכולוג קליני ומחבר רבי המכר "אינטליגנציה אבהית" ו"אוף גוזל". ניהל במשך שנים רבות מוסדות פסיכיאטריים בארץ ובארה"ב.
