הסכם או לא הסכם?

המחשבה היא בלתי נמנעת, העתיד עם השותף להורות שבחרתם זה עתה צופן בתוכו אי ודאות גדולה.
תעשיית הביטוחים מתפרנסת היטב מאי ודאות, כך גם העולם המשפטי מנסה לסדר את העתיד על פי סעיפים ותתי סעיפים, כולם מנסים לשלוט בסוס הדוהר ששמו עתיד.
אתם בפתחה של הורות אחרת, בחרתם לחלוק שותפות על החשוב והמרגש בשאיפות אדם ולעשות ילד יחד, האם תסתדרו, והרי אינכם חיים יחד, ומה יהיה אם לא, מקוננת השאלה.
אין לדעת אם הנחמדות של היום תהפוך לאיבה מחר, קשה לצפות אם הקלות בה הסכמתם על הליכה לסרט משותף תהפוך לסכסוך מר בבואכם להחליט על בית ספר לילד.
מי יתקע כף לידכם שהאדם שהכרתם זה עתה, בחודשים הראשונים הללו, יהיה אב או אם טובים, ואם לא יהיו כן, האם הגלגל יכול להיסוב לאחור?
זו אינה חולצה שמחזירים לחנות, הקשר הגורלי הינו לשנים רבות, לפחות כך אנו מקוים באיחולי הבריאות הטובה.
רבים בסביבתכם עשויים לומר לכם לגשת מהר ולערוך הסכם, גם לכם יכולה להיות עמדה ברורה בנושא הזה, ובדיוק לשם כך חשוב להאיר נושאים מסוימים, שכן פתרונות קסם אינם בנמצא בנושאים מורכבים.
נעבור לרגע אחד לרגע מרגש אחר, נקפוץ לשנייה אחת לגני יער שם מתכנסים בני משפחה רבים לרגל חתונה, והנה החתן עומד לשבור הכוס ושעה לאחר מכן הריקודים בשיאם, האם יש הסכם הורות, האם עוד שנה שנתיים כשיביאו הזוג המאושר ילד לעולם האם ההסכם מונח במגרה.
התשובה פשוטה, לא.
אין שום הסכם הורות משותפת ל 50,000 הזוגות שנישאו השנה, חלק מזערי מהם עשה הסכם ממון אך הסכם הורות אינו קיים, ומתי הם יזדקקו לו, בזמן הגירושין כמובן, בדיוק כשהלבה רותחת והכעס רב אז ינסחו יחד ולעיתים בעזרת עורכי דין לוחמניים את ההסכם המדבר על מזונות, הסדרי ראיה, חלוקת רכוש, ועוד סעיפים רבים.
ומהו ההבדל העמוק, המהותי, בין הזוג שנישא בגני יער לבין הזוג הפונה להורות אחרת, האם ההבדל הקשור למגורים המשותפים, שכמובן שהזוג הנשוי גר יחד והזוג בהורות אחרת לא, הוא הבדל משפטי בנושא הסכם וזכויות על הילדים.
התשובה שלילית.

כאן וכאן ישנם הורים מלאי אהבה לילד, כאן וכאן ישנם זכויות הוריות שצריכות להישמר, כאן וכאן מונחת טובת הילד ממעל, וכאן וכאן צריכים להסתדר בטוב וברע.
אם כן, למה מובן לנו ולרבים בציבור כי בהורות אחרת צריך הסכם הורות ולזוג מתחתן לא צריך?
השאלה רטורית, דעות קדומות, סטיגמות ואמונות עממיות לא מבוססות יקבעו כי אם אתם גרים יחד אז הדברים יותר ברורים מבחינת זכויות וחובות ההורים כלפי ילדיהם ואם אינכם גרים יחד הם לא, בית המשפט אינו סבור כך בהכרח.
הכותרת הגדולה ממעל מקוננת בראש הפונים להורות אחרת, האם לערוך הסכם, האם חייבים לערוך כזה, למה חייבים לערוך ולמה לא, מה לכלול בו ומה לא, כיצד לגשת ולדבר עם זר גמור ואדם שאנו מכירים רק חודשיים שלושה על נושאים המבקשים התחייבות לשנים ארוכות מאוד.
כיצד לטפל בהסכמות ארוכות טווח, כלכליות, ריגשיות, חינוכיות ושאר הבנות מעשיות מאוד עם אדם שבניית האמון איתו לא הושלמה, שמבחן הזמן עוד לא נתן לנו את הביטחון בו.
השאלות הללו קשות ואינם מזמנות תשובה אחת המסכמת בכן או לא, מי שביקש לקבל תשובה נחרצת חד משמעית עלול להתאכזב, אך הקורא בין השורות יבין ויפעל על פי הבנתו זו.
הסכם אמור על פי רוב להיכתב לפני הלידה, להיחתם משפטית לאחר הלידה, לכלול את עיקרי הסעיפים החשובים ולהיכנס למגרה לשעת הצורך אם תהיה כזו, חשיבותו נעוצה בתקשורת שהוא מזמן בין ההורים לעתיד, וכאן גם חולשתו.
מצד אחד, קשה מאוד לתת אמון ולהסכים עם אדם זר למחצה על נושאים הרי גורל וארוכי טווח, מצד שני עצם העלאת הנושאים הכבדים לדיון מאפשרת לנו להכיר את הזר הזה ואת צפונות ליבו בהקשר של הילד המשותף והחיים הכלכליים, רגשיים ופרקטיים יומיומיים הכרוכים בגידול ילד יחד.

קל מאוד להיגרר בהסכם כזה למחלוקת מיידית, קל מאוד להיעלב, קל גם לנסות לרדת לפרטי פרטים ולאבד את התמונה הגדולה, אך יש משהו בריא, חי, מפרה, מעורר אמון בהתדיינות על הנושאים הללו.
באופן פרדוכסלי, דווקא הדיון העמוק על נקודות רגישות עשוי להביא לאמון גובר אשר ללא הדיון הוא מתקשה להתרומם לדרגה הרצויה למעשה ההורות העתידי.
מנגד, גם אנשים נהדרים אשר כוונתם טובה והם אמינים די הצורך לשתף פעולה, עלולים להסגר ולהיאטם מול התחייבות אשר היו עומדים בה בקלות אך כשהיא מונחת עוד הרבה לפני שילד נולד ומול אדם שהכירו זה עתה, הם נכשלים בויכוחי סרק ובניגוח סתמי.
רגישות הנושא מחייבת כל אחד מאיתנו לבחור לו את דרכו בנושא ההסכם ולהחליט אם לעשותו ואם לא, ובמידה שיחליט לעשותו, לבחור עד להיכן לקבע את המסמרות והיכן לתת לחיים לעשות את שלהם.