הורות משותפת – הורות שבטוחה בעצמה

ראיון עם דני בראוך- פסיכולוג קליני

"במשפחות אלטרנטיביות קיים מתח מתמיד, שהוא חלק בלתי נפרד מהמערכת", אומר דני בראוך, פסיכולוג קליני. "המתח הוא בין להוכיח שהן נורמטיביות, "כמו כולן" לבין הצורך להכיר בשוני ובייחודיות. איך מתמודדים עם המתח הזה?בהבנה שאמנם, בדברים רבים אין שונות מובהקת לעומת משפחות סטנדרטיות, אך בדברים מסויימים כן ניכרים מאפיינים אחרים וייחודיים ואין טעם לטשטש או להתעלם מזה. להפך, קחו אחריות על כך ותתמודדו גם עם ההבדלים".

אז, איך בונים הורות בטוחה, חושבת ויציבה, המתפרסת על שני בתים, ואיך עוברים את גיל ההתבגרות הבעייתי והזועף? כל זאת ועוד, בכתבה הבאה. 

האם דילמות של הורים במשפחות אלטרנטיביות שונות מדילמות של הורים במשפחות הטרוסקסואליות?

"דילמות של הורים במודלים משפחתיים שונים הן הרבה יותר דומות ובעיקר קשורות בשאלה כיצד ניתן להיות הורה "טוב יותר" או "נכון יותר" עבור הילד. כאשר טובת הילד ורווחתו הן במרכז תשומת הלב ההורית, המבנה של המשפחה הופך למרכזי פחות. ברוח זו, רוב השאלות המתעוררות בקרב משפחות אלטרנטיביות וביחס אליהן, דומות לאלו המתעוררות בקרב משפחות הטרוסקסואליות והתשובות הניתנות נכונות לכלל הדגמים הקיימים. הורות היא הורות וצרכים של ילדים נשארים אותם צרכים, לא משנה באיזו מסגרת משפחתית הם גדלים. זו נקודת מוצא חשובה בהבנה של שאלות הנשאלות, לעיתים, בנוגע למצבי חיים שונים".

האם ילד הגדל במודל משפחתי אלטרנטיבי צפוי לקשיים חברתיים, מעצם זה שהוא 'לא כמו כולם'?

"לא בהכרח. מחקר, שבוצע בארץ בשנת 2008 ע"י ד"ר תומר שכנר, השווה בין ילדים הגדלים אצל זוג נשים לסביות לבין ילדים הגדלים במשפחות חד הוריות, לבין ילדים הגדלים במשפחות הטרוסקסואליות. ממצאי מחקר התואמים מחקרים דומים שנעשו בעולם, העלו כי בין מודל של זוג נשים לבין משפחה הטרוסקסואלית לא קיים הבדל מובהק ברוב המדדים (כגון, התפתחות מגדרית, התפתחות רגשית, סימפטומים המבטאים בעיות רגשיות, מדדים חברתיים ורווחה נפשית), לעומת משפחות חד הוריות – שם נראה כי הילדים עשויים לחוות קשיי הסתגלות גדולים יותר – קשיים הקשורים בזהות, במערכות יחסים ועוד. אני מאמין שברגע שיש שני הורים, ולא חשוב מה מינם או נטייתם המינית, הטובה של הילד תהיה זהה. לעומת זאת, הלחץ שמופעל על ילד הגדל במשפחה חד הורית הוא גדול ובולט יותר, כי ככל הנראה חסר המקום לתמרון כפי שקורה עם שני הורים.

על הורות משותפת או על משפחות בראשן עומד זוג גברים לא נעשה עדיין, למיטב ידיעתי, בארץ לפחות מחקר, אך חשוב לזכור שלכל מודל יש השפעות, שלא ניתן לצפות אותן מראש. כשעוסקים בטובת הילד, אין מודל אחד נכון".

דני בראוך-פסיכולוג קליני
דני בראוך-פסיכולוג קליני

ולמצב בו הילד מלכתחילה גדל בשני בתים נפרדים, צפויות להיות השלכות משמעותיות על התפתחותו?

"ברגע שילד נולד למציאות כזו, הרבה יותר קל לו כי זו המציאות היחידה אותה הוא מכיר, לעומת ילד להורים גרושים שנולד לתוך מציאות אחרת וחווה פירוק של תא משפחתי. ילדים הם גמישים מטבעם, הם מקבלים את המציאות כפי שמציגים להם אותה, וכאן הדברים תלויים בהורים ואם נוספו למערכת בני זוג, אז גם בהם. ככל שסביבת הילד תהיה שלמה עם המצב והייחודיות שלו, אני לא צופה בעיה עם ההבנה וההשלמה של הילד, לפחות בשלבים המוקדמים לחייו".

אתה מתכוון, עד גיל ההתבגרות הבעייתי.

"נכון, בגיל ההתבגרות צפויים לעלות כעסים ושאלות, אפילו מרד, כפי שאופייני לגיל כזה. ההורים אולי יצטרכו להתמודד עם ביקורת, אבל אין זה מעיד על התפתחות התנהגותית שאינה תקינה. אם כהורים, תתנו לו את המקום לבטא את תסכוליו ותצליחו להכיל אותם בלי להיבהל  ולנסות " לשבור" את המרד שלו, סביר להניח שהנער ילמד להתמודד ולבסוף יקבל וישלים עם המצב – בדיוק כפי שהוא מקבל מצבים אחרים שקורים לו בגיל הזה".

איזה ביטוי עשוי להיות לכעס הזה?

"יתכן והילד יחליט שלתקופה מסויימת הוא מתגורר רק בבית אחד. ההורה שהילד בוחר לא לחיות בביתו חש ללא ספק תחושות של עלבון, דחייה ופגיעה אישית, אך אני מאמין שיש צורך להתמודד עם התחושות הקשות האלו, להבין שזו הבחירה הנכונה לו לאותו פרק זמן, לכבד את ההחלטה ולהמשיך, כמובן, לשמור על קשר גם אם מרחוק. בגיל ההתבגרות – כשהכל כל כך קיצוני, נוקשה, מבלבל וכאוטי, מתעורר לעיתים צורך להגדיר ולהכריז על מקום מרכזי בחיים, כדי שדברים יהיו ברורים יותר. אבל, כמובן הדבר לא נכון לכולם. יש מתבגרים שדווקא מאד נהנים משני העולמות ומהיתרונות של שני בתים".

ואם נחזור כמה שנים אחורה, על מה יש להקפיד כדי לשמור על יצבות בחיי הילד, על אף המעבר בין שני הבתים?

"כאמור, ילדים הם גמישים ומהר מאד מבינים שבכל בית יש גבולות וחוקים שונים, אם כי חשוב לשמור על בסיס משותף בסוגיות עקרוניות. חשוב שתהיה הסכמה בנושאי חינוך, ולשם כך חשוב בהחלט לערוך תאום ציפיות, לפני שיוצאים לדרך המשותפת".

שלב המתבצע עוד בטרם ההריון, כשמנסים לנסח הסכם משותף.

"בהחלט. בניגוד להורות לא מתוכננת, בהורות משותפת, הורות אחרת, נעשית מחשבה מעמיקה גם ברמה של כל הורה לעצמו וגם ברמת זוג ההורים. מחשבה זו מובילה לבירור מעמיק של הפנטזיות והציפיות ההוריות וניסוח הסכם משותף. ככל שיהיה תאום ציפיות טוב יותר בין ההורים, היכולת שלהם לפעול יחד, מתוך הסכמה ותיאום לטובת הילד ומתוך התחשבות מירבית בצרכיהם השונים, תגדל. על אף חשיבות ניסוח ההסכם, מה שחשוב יותר זה לזכור שנקודת המוצא בכל מקרה היא טובת הילד ואף הסכם לא יכול לגבור על מציאות מורכבת ותובענית. ההסכם נבנה מתוך פנטזיות על הורות ועל ילד שטרם נולד. כשהופכים בפועל להורים, מגלים לא פעם שחלק מהפנטזיות בכלל לא מתממש או לא יכול להתממש, כי הדבר אינו הולם את צרכי הילד. למשל, זוגות רבים חושבים שחלוקה שיוויונית היא הדבר האופטימלי (עבורם ועבור הילד), אך במציאות הם עשויים לגלות כי לילד קשה להיות כל יום בבית אחר ואז הם יוצרים שטחי מחייה רחבים יותר בכל בית – בהתאם לרצונו ולצרכיו".

במודלים אלטרנטיביים ממהרים לבחון את הקשיים העשויים לנבוע מהמצב, אך יש לא מעט יתרונות במציאות כזו, גם לילדים וגם להורים.

"נכון, אחד היתרונות המשמעותיים לילדים, הוא שמגיל צעיר הם נחשפים למגוון אפשרויות, לגמישות רבה ולניידות גדולה. הם לומדים להיות פתוחים וסתגלניים יותר ושיפוטיים פחות.

מבחינת ההורים, המודל מאפשר לכל אחד מהם להעניק בזמנו תשומת לב מלאה לילד, בדרך כלל יותר ממה שמקבל ילד הגדל עם שני הורים בבית אחד. כשמתחלפים, אפשר ליהנות מהפנאי ללא רגשי אשמה – כי הילד נמצא בידיים טובות שאתה סומך עליהן. ברגע שיש לך זמן להשקיע בעצמך כאדם וכהורה, לקחת קצת חופש ולהתאוורר, ההורות, שהיא ללא ספק עבודה קשה, הופכת להיות נינוחה ורגועה יותר".

האם כדאי לשמור על הפרדה מלאה, למשל, רצוי לא לשמור על קשר טלפוני כשהילד נמצא בבית השני?

"התשובה לכך תלויה בגיל הילד, באיכות התקשורת בין ההורים ובעמדות שמביא כל אחד מהם.

למשל, אם לאמא קשה לא לדבר עם הילד יומיים ברציפות והיא רוצה לקיים נוהג, לפיו בכל ערב היא מתקשרת לומר לילה טוב והאבא מסכים, אז הכל בסדר – אין נכון ולא נכון.

אבל, אם האבא רואה בכך איום על מעמדו וקושי של האם לשחרר ולסמוך עליו, אז מתעורר קושי וצריך לשקול עלות מול תועלת של כל הצדדים. במקרה כזה, אולי כדאי להגיע להבנה שבהתחלה היא תתקשר, ועם הזמן, ככל שהילד יגדל, תפחית את שיחות הטלפון. ההתלבטויות האלה מלוות כל הורה, גם במשפחות הטרוסקסואליות, רק ששם מדובר במרחק מצומצם יותר עם יכולת שליטה גבוהה יותר של שני הצדדים".

ואיך אמורה להשפיע על הילד הרחבת המשפחה – כניסת בני זוג ואפילו אחים חדשים?

"ראשית, חשוב לציין כי צריך לשמור על רגישות בעניין ולא לחשוף את הילד לכל בן/בת זוג פוטנציאלי/ת, לפני שברור להורים מה מעמדם ומה טיב הקשר עימם. ילדים מתקשים לעשות את האבחנות הדקות הנדרשות במצבים אלו בין סוגי קשרים השונים ועשויים להיפגע בקלות לאחר שנקשרו לדמויות החדשות והם נדרשים להיפרד מהם.

ברגע שהמשפחה מתרחבת, נוצרת מורכבות בתא המשפחתי, עימה צריך להתמודד וככל שההסברים יהיו ברורים יותר בזמן אמת, יהיה קל יותר לכל הצדדים. המציאות המשתנה היא אתגר ותמיד צריך לבחון איך היא משפיעה על הילד ולספק פתרונות בהתאם. ילדים שואלים הרבה שאלות, כי הם צריכים סדר בחייהם, אך הם מוכנים לקבל כל תשובה, בתנאי שתהיה כנה ותתאים למציאות שהם חווים.

אגב, השינויים קשים גם למבוגרים. למשל, כשהאם מתחתנת, האב עשוי לחשוש שאת מקומו תופס בן הזוג, אבל אם תדברו על כך ביניכם בצורה גלויה, תוכלו להגיע להבנות ולפתור את המתחים".

וכשמדובר בזוגיות הורית של אם סטרייטית ואב גיי – האם צריך לחשוף את הזהות המינית בפני הילד כבר מגיל צעיר?

"אני מאמין שצריך לחשוף ולהסביר, בהתאם לגיל הילד ורמת הבנתו, אך ודאי לא להסתיר. רצוי שהילד יידע זאת מאביו ולא יגלה מאוחר יותר דרך החברים. העובדה שלאב אין בן זוג, אינה אומרת שהנטייה המינית לא מופיעה בחיים שלו וברגע שהוא מסתיר אותה, הוא בעצם משדר מסר של אי קבלה. ילדים חשופים היום לאינפורמציה רבה, כבר מגיל צעיר ואם ההורים לא יספרו, הם ילמדו במקום אחר ובצורה שרק תבלבל אותם. חשוב שההורים יעשו את התיווך הזה ולא אחרים. זה שהילד לא שואל, זה לא אומר שאינו מוטרד או חושב על כך, אלא שאולי שידרתם לו שמדובר בנושא טעון ועדיף לא לדבר עליו. שימו לב, אם אתם לא תהיו שלמים עם האופן בו אתם חיים, גם הילד יתקשה לקבל זאת".

קיים קשר בין המודל המיני בצילו גדל הילד לבין התפתחות נטייתו המינית?

"למרות, שניתן היה להניח קיום של קשר כזה בהתאם להשערה, שלנטייה מינית יש מקור ביולוגי חזק יחד עם מרכיב חברתי, הרי כל המחקרים הרבים שנעשו עד כה לבדיקת שאלה זו, לא מצאו תמיכה לקשר בין הדברים".

דני בראוך , פסיכולוג קליני – מדריך, מטפל פרטני, קבוצתי וזוגי. עבודה במרפאה ציבורית וקליניקה פרטית בתל-אביב. עובד עם ילדים, בני נוער ומבוגרים מתוך גישה פסיכודינמית בשילוב מרכיבים קוגניטיביים וטיפולי CBT וביו-פידבק. התמחות בנושאים של זוגיות אלטרנטיבית, חרדות והתמודדות עם לחצים, אובדן פרידה ושאלות של זהות בכלל ומינית בפרט. כמו כן, עובד בקליניקה פרטית ובמרכז "הארבעה" לטיפול פסיכולוגי של משרד הבריאות בתל-אביב. במסגרת "הארבעה" עומדת להיפתח קבוצת הדרכה טיפולית להורים להט"בים בסוגיות הקשורות להורות וילדים הגדלים במשפחות אלטרנטיביות. ההשתתפות בקבוצה אינה כרוכה בתשלום.
loader
חץ למעלה
סגירה
סגירה
אחזור סיסמה
שגיאה: שדה חובה!
הקישור נשלח בהצלחה!