הורות משותפת – סיפור ההצלחה של ויקי ויובל

"מעיין הכניס לחיינו אושר גדול"

לפני ארבע שנים, לאחר מחשבות רבות בנושא, נרשמה ויקי סלמון, 42, מרמת גן לאתר הכרויות, כדי למצוא פרטנר להורות. הגבר הראשון אליו פנתה היה יובל פרבר, 47, מנהל תרבות במרכז יום. הם קבעו להיפגש ולאחר חצי שנה של הכרות, במהלכה נוצרה חברות קרובה, החליטו להביא ילד לעולם. היום הם מגדלים ביחד (ולחוד) את מעיין, ילד מקסים בן שנה ושמונה חודשים

לפני חמש שנים, הבינה ויקי שאינה יכולה לדחות יותר את ההחלטה להפוך לאם. "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות וחשבתי שעוד יגיע היום, בו אמצא את האביר על הסוס הלבן ואקים איתו משפחה. ככל שחלף הזמן ולא מצאתי את הזוגיות לה ייחלתי, התחלתי לחשוב ברצינות על להביא ילד לעולם בדרך אלטרנטיבית. דחיתי את העניין שוב ושוב, עד שהבנתי שהשעון לא עוצר מלכת. בגיל 37 החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא. הגיל התחיל להלחיץ אותי ובאותו שלב בחיי, הגשמת חלום האימהות הפכה להיות חשובה יותר ממציאת בן זוג. התחלתי להתעניין בפורומים באינטרנט שעוסקים בהורות יחידנית ובאלטרנטיבה של תרומת זרע, אך נחשפתי לקשיים שאמהות חד הוריות מתמודדות עימם והחלטתי שאני צריכה פתרון אחר. כך, עם הזמן, התגלגלתי לאתר הכרויות של הורות משותפת, אזרתי אומץ ופניתי ליובל".

אצל יובל, לעומת זאת, תהליך הורות משותפת מרגע ההחלטה ועד מימושה לקח יותר זמן. "בסביבות גיל 30, היה לי כבר ברור שלמרות שאני הומוסקסואל, אני לא רוצה לפספס את חווית האבהות, הרגשתי שיש לי מה לתת לילד. למרות שהיו לי מערכות יחסים, האמנתי שהבאת ילד עם פרטנרית ובן זוג ברקע, תצריך מורכבות רגשית גדולה מידי. ידעתי שכדי להיות בתוך התהליך הזה באופן מוחלט, נקי ושלם, כדאי לי להתמודד רק עם פרטנרית אחת. בעתיד, כשיהיה בן זוג, הוא כמובן יצטרך לקבל אותי עם כל ה'חבילה' – עם מעיין וויקי".

מתי התחלת ממש בחיפוש אחר פרטנרית להורות?

"לפני 9 שנים ניגשתי למרכז להורות אחרת והתחלתי לדלות מידע בנושא. במהלך השנה הראשונה, הכרתי מספר נשים, אך אף היכרות לא הצליחה להבשיל למשהו רציני יותר. לאחר מכן, התחלתי לחפש באתרי הכרויות באינטרנט, וגם שם ההכרויות שלי עם נשים נחלו אכזבה. החלטתי לא להתייאש, אבל בינתיים לקחתי פסק זמן והפכתי להיות פסיבי, עד שויקי פנתה אלי". 

מתי הבנתם שיש מקום לשיתוף פעולה?

ויקי: "כבר אחרי זמן קצר נוצרה ביננו חברות קרובה, מעבר למטרה משותפת. נפגשנו בתדירות גבוהה וכל יום שישי היינו מדברים שעות לתוך לתוך הלילה. ערכנו תאום ציפיות, בדקנו מה כל אחד חושב בנושאים הרלוונטיים והבנו שיש התאמה טובה". 

מתי התחלתם לערב את המשפחות בתהליך?

ויקי: "כבר לאחר המפגש הראשון סיפרתי לאמא שלי על יובל. החברות שלי היו שותפות כבר מהרגע שנרשמתי לאתר והתחלתי בחיפוש האקטיבי. לא עבר זמן רב ויובל כבר הגיע לארוחה משפחתית כשגם ההורים וגם האחים שלי קיבלו אותו בברכה ובפתיחות גדולה".

יובל: "אני בן יחיד להורים מבוגרים ומאד היה חשוב לי להביא להם נכד. שיתפתי אותם בהחלטה, היה לי חשוב לשמוע את דעתם. לשמחתי, הם גיבו והתרגשו".

החיים הם לא רק מה שכתוב בהסכם

לפני הכניסה להריון חתמו יובל וויקי על הסכם, לפיו חצי שנה ראשונה יישן הילד רק בביתה של ויקי ברמת גן, ולאחר מכן, יתחיל במשך פעמיים בשבוע לישון אצל יובל בבת ים. כך גם כל שבת שניה. את הענין הכספי הם הסדירו ע"י החלטה לפתוח עם הלידה חשבון משותף, כאשר כל חודש, שניהם מפקידים את אותו סכום כסף, כדי לעמוד בנטל ההוצאות השוטפות – גן, טיטולים, צעצועים וכדומה.

יובל: "אנחנו לא גרושים. מבחינתנו, לא מדובר בהסדרת מזונות, אלא בלדאוג לספק למעיין את כל מה שהוא צריך".

בעוד הקשר בין יובל לויקי התקדם בצורה יפה וההסכם המשותף נבנה לשביעות רצונם – במישור הביולוגי, צצו מכשולים.

ויקי: "ההריון הראשון הסתיים בהפלה. קיבלתי את זה מאוד קשה ועברתי משבר לא פשוט, אבל מהר מאוד החלטתי שהדרך הטובה לצאת מהמשבר היא פשוט להמשיך הלאה, לעבור את תקופת ההחלמה הנדרשת, לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. לאחר מכן הגיע ההריון עם מעיין שלא עבר חלק, זה היה הריון בסיכון, הרופאים לא נתנו הרבה סיכויים וכבר מהשליש הראשון נדרשתי לשמירה. כל שבוע עברתי בדיקות אולטרסאונד, כשיובל מלווה מקרוב, נמצא בכל הבדיקות הקריטיות ותומך".

ומיד לאחר הלידה המרגשת, התחלתם לחלק ביניכם את הימים לפי ההסכם?

ויקי: "לא בדיוק. כשחזרתי מבית החולים הביתה עם מעיין, הופתעתי לגלות בית מקושט עם בלונים שאירגן לי יובל. ההתרגשות היתה גדולה ובמשך שלושת החודשים הראשונים יובל חי אצלי בבית. זה נראה לנו הכי טבעי שהעזרה והתמיכה יהיו מקרוב. את ההסכם החלטנו להשאיר לימים קשים, שנקווה שלא נגיע אליהם. אנחנו מעדיפים להסתדר ביננו לפי מה שהיום יום מכתיב לנו".

יובל: "היה חשוב לי שמעיין יכיר אותי כבר מהרגע הראשון. שיכיר ויזהה את המגע, את הריח ואת הקול שלי. לאחר החודשים הראשונים היתי מגיע כל יום, מאכיל, מחתל ולוקח חלק בכל מה שצריך".

בתום ארבעה חודשים חזרה ויקי לעבודה כשבמשך חודשיים אמא שלה ואבא של יובל משגיחים על מעיין לסירוגין. לאחר מכן, התחיל מעיין ללכת למעון כשפעמיים בשבוע יובל מוציא אותו אליו הביתה בבת ים ובסופי שבוע הם מתחלקים ביניהם.

ויקי: "ראינו שלכל אחד מאיתנו קשה לא לראות את מעיין במשך סוף שבוע שלם, אז החלטנו לחלק – שישי אצלי, שבת אצלו ובשבוע לאחר מכן, ההפך".

אתם מקפידים גם על בילויים משותפים?

ויקי: "כן. אנחנו משתדלים לבלות יחד שלושתנו וגם עם המשפחות המורחבות – עושים חגים ביחד, חוגגים ימי הולדת. לפעמים יובל נשאר לישון אצלנו ומעיין מאד שמח להיות עם שנינו יחד".

ואיך מצליחים להתגבר על חילוקי דעות שצצים מדי פעם?

יובל: "חילוקי דעות זה דבר טבעי, הרי כל אחד מגיע להורות עם המטען והדעות שלו. הרעיון הוא לראות תמיד את טובת מעיין מול עיננו. כל אחד מגדל אותו איך שהוא מבין, אך לא באופן שמנוגד לאחר. אנחנו לא שוברים מילה אחד לשני".

והעובדה שבכל בית יש חוקים שונים, לא מבלבלת את מעיין?

ויקי: "כילד שגדל בשני בתים, מעיין כבר בגילו הצעיר יודע להפריד – יש נושאים מסויימים בהם הוא מתנהג אצלי אחרת מאשר אצל יובל".

מה תענו לו כשיתחיל לשאול שאלות על המודל המשפחתי שלו?

יובל: "כשיגע הרגע, נתמודד. החשש שלי זה מילדים אחרים שיכולים להעיר לו ולפגוע בו. כל מה שאנחנו יכולים לעשות כרגע, בשנותיו הצעירות, זה לנסוך בו הרבה חום ואהבה שיחזקו את בטחונו העצמי ויתנו לו כלים להתמודד בהמשך. אם נצטרך להיעזר בעזרה מקצועית, אני מאמין שנעשה זאת, כדי להעביר לו את הדברים בצורה הנכונה ביותר, אולי אפילו לפני שישאל".

מהן העצות היעילות ביותר שאתם יכולים לתת לאנשים שבוחרים בהורות משותפת?

ויקי: "כדי שזה באמת יצליח, אתם צריכים להיות גמישים ונכונים ללכת זה לקראת זה. את ההסכם צריך לשים בצד ולראות איך ניתן להסתדר, בצורה שתיטיב עם כולם. לדוגמא, לפי ההסכם יובל צריך לדאוג לקחת ולהחזיר את מעיין אליי, אבל בפועל אם אני יכולה להקל, אני אסע ואקח בעצמי את מעיין. או אם אני חולה, יובל יבוא וייקח את מעיין אליו וכשיש לנו מחויבויות כמו ארועים שונים המתוזמנים לזמן שלנו עם מעיין, אנחנו ניידע אחד את השני ונחליף ימים. עצה נוספת שאני יכולה לתת היא לגבי ההכרות. אל תמהרו, תתנו זמן להכיר באמת אחד את השני, בלי הצגות וניסיונות להרשים. תהיו אמיתיים ותשתדלו לייצר חברות, אינטרקציה טובה ונעימה".

יובל: "ללא ספק, גמישות היא לב ליבו של העניין. החיים מזמנים מצבים שאתם לא ערים להם לפני שהילד נולד. חייבים להיות באותו ראש, עם אותם ערכים והסכמות בענייני חינוך, אבל גם לקחת בחשבון שאחרי שהילד נולד, דברים יכולים להשתנות.

אחת התובנות החשובות שלי היא במיוחד לגבי מידת ועומק המעורבות. בדרך כלל, גברים, לא מודעים לכמה באמת צריך לתת. הם חושבים שמספיקה מעורבות מצומצמת, אך זה לא כך. יש כאן אחריות משותפת והבנה שחייבים ללכת אחד לקראת השני כדי שזה יצליח וכולם יהיו מרוצים. לגבי חיכוכים, רק עם תקשורת טובה ובריאה ניתן להתגבר על כך. חייבים לזכור שאתם פועלים בצוותא, לא באופן עצמאי".

ויקי, אני מניחה שאת שלמה עם עצמך על כך שלבסוף בחרת במודל הורות משותפת ולא בהורות יחידנית.

"בהחלט. לנשים ששוקלות להביא ילד ללא זוגיות, אני ממליצה באופן חד משמעי על הורות משותפת. אני חושבת שעשיתי את ההחלטה הטובה ביותר, על אף שלא תמיד זה קל. בכל זאת, בימים שאני עם מעיין, אני צריכה להתמודד לבד עם דברים כשאין מישהו לצידי לחלוק ולהתייעץ. אבל, יש כאן יתרון עצום: הבאתי לעולם את מעיין בגיל מאוחר כשעד אז התרגלתי לחיים עצמאיים, לספונטניות ולעשות ככל שעולה על רוחי. מודל שמאפשר לי להיות הורה ותוך כדי כך להקדיש כמה ימים רק לעצמי – זה פתרון נפלא, המאפשר לי לאזן את חיי בצורה הטובה ביותר".