הבחירה בהורות משותפת ללא זוגיות
Yes; we can!
על הסיבות לנטישת מודל ההורות המסורתי ובחירת הורות משותפת ללא זוגיות.
הסיבות לנטישת מודל ההורות המסורתי רבות ונדמה שבשנים האחרונות הן אינן נחשבות עוד כלא לגיטימיות או כסטייה מן הנורמה. עם זאת, הויכוח הציבורי בשאלת: "הבאת ילד לעולם שלא בקשר נישואים על ידי תרומת זרע או הורות משותפת ללא זוגיות היא מעשה אנוכי או לא?" עדיין מתקיים וככול הנראה ימשיך ובאותה הלהיטות גם בעוד שנים, אך נדמה שהזוגות (או היחידים) שבחרו להביא ילד לעולם מחיבור לפרטנר המבקש גם הוא להפוך להורה (מבלי להיצמד לקשר זוגי), באמצעות ידיד/ה קרוב/ה – נמנעים מלהטריד את עצמם בתוצאות הויכוח, כי בנינו, בין החתלה להנקה, למי יש זמן לויכוחים פילוסופיים?
במאמר זו נציג בפניכם את הסיבות העיקריות לנטישת מודל ההורות המסורתי, וכיצד מתייחסת הפסיכולוגיה למניעים אלה הן מבחינת ההורה והן מבחינת ההשלכות על הילדים במשפחה.
(כבר לא) גלולה מרה:
בעבר נשים הרו כי לא היה אמצעי מניעה שאיפשר להן לדחות את מועד הכניסה להריון ולשלוט בו, עם המצאת הגלולה קיבלו הנשים לידיהן את ה"שליטה על הרחם" וכעת הן יכולות להחליט אם ומתי להרות.
לנתון זה בעד ונגד רבים: השמרנים יאמרו שהאפשרות לדחות את ההיריון בחודשים ואף בשנים גרם לאישה להשתיק את הצורך הביולוגי להתרבות עד למועד שאולי יהיה מאוחר מידי, בעוד שהליברלים טוענים בתוקף שזו זכותה המלאה של האישה להחליט על מועד ההיריון, אם בכלל הוא בא בחשבון, ושליטתה על גופה הוא בחזקת "תיקון עוול" על כל הזמן בו לא יכלה להתנגד להריון בשל חוסר באמצעי מניעה אמין ובטוח.
בין אם אתם מהצד השמרני ובין אם מהצד הליבראלי, לא ניתן להכחיש את העובדה הבאה: שימוש בגלולה למניעת הריון הביא לעליית גיל הנשים ההרות בהריון ראשון ודחק את הסטטיסטיקה לגיל 30+. הוו אומר – נשים מחליטות להביא ילד ראשון בגיל מאוחר, מה שמצמצם את טווח הזמן בו הן פוריות להריונות נוספים. האם זה בהכרח רע? האם נידונו הנשים להרות שוב ושוב ולממש את זכותן לאימהות רק ע"י הורות למשפחה מרובת ילדים? התשובה היא שלילית, מה גם שהיכולות הטכנולוגיות המשופרות ומצבן הבריאותי הטוב של הנשים הביא דווקא לעלייה בגיל הפוריות. אם בעבר נשים בגיל 40 סברו כי מסוכן להרות, היום זו נורמה ואין בעייה בריאותית המונעת מהן את התענוג.
בחסות: אמא.
בעבר נשים היו תלויות בגבר שיפרנס אותן וידאג לכלכלתן. השינוי החברתי בששת העשורים האחרונים הביא חירות כלכלית לנשים ושחרר אותן מהתלות בגבר. כעת, יותר נשים משתלבות במעגל העבודה ומפתחות קריירה מצליחה שממלאה צורך חשוב בחייהן, ולעיתים דוחה את הצורך במימוש האימהות לשלב מאוחר יותר בחיים, (עד לאחר שהקריירה מבוססת וה"הכיסא מספיק בטוח").
החירות פיננסית לנשים אפשרה להן לא רק לדאוג לעצמן, אלה גם לכלכל בכבוד ילד או שניים ללא סיוע מבחוץ. (ולמרות הבדלי השכר הבולטים בין המינים, השוואת תנאי השכר בין נשים לגברים היא זינוק בעלייה שיום אחד יעוגן בחוק ויאפשר לשני המינים לקבל משכורת זהה על ביצוע אותו התפקיד).
ובעצם גרם לשיבוש המשוואה הטוענת כי לשם הבאת ילד על האישה לחבור לצמיתות לגבר שיהווה עוגן כלכלי עבורה ועבור ילדיה.
כי מי בכלל רוקד טנגו?!
אומרים שצריך שניים לטנגו, אז אומרים. ויותר ויותר נשים מחליטות לוותר על ההמתנה ל"מיסטר רייט" בתקווה שיביא איתו את מתנת ההורות המשותפת ומתחילות בתהליך הפרייה והריון יחידני. הציניקנים יאמרו שהטבע בחר אותנו זוגות זוגות מסיבה מסויימת, ולהם נענה: "ציניות לא טובה לעור הפנים".
"רוע הגזרה" המונע מנשים לא נשואות להביא ילד לבדן התבטל ונשים מרגישות חופשיות לממש את זכותן למודל הורות משותפת ללא זוגיות. כיום, גם אם לא מצאו את אהבת חייהן, עדיין ביכולתן לממש את זכות להורות מבלי לדחות אותה או לבטלה כליל בשל חיפוש כושל אחר בן זוג הולם שיחלוק איתן את ההורות.
חברות לנצח!
בשנים האחרונות מתעוררת "אחוות נשים" מיוחדת שמהווה מערכת תמיכה לנשים הבוחרות להביא ילד שלא במסגרת מערכת יחסים. מלבד מעגל החברות הקרובות ובנות המשפחה התומכות זו בזו, הוקמו ארגונים שמטרתן לסייע לנשים הבוחרות לממש את זכות ההורות ללא תלות בנישואים. ארגונים אלה מסיייעים לאם בתחום המשפטי והפסיכולוגי ומקלות עליהן את ההתמודדות עם הורות יחידנית.
אין ספק שהתמיכה החברתית / ארגונית מאפשרת לנשים לשלב בין חייהן קודם להורות ובין תפקידן כאימהות, מוכיחה כי משימת גידול ילד לבד אפשרית ומעודדת את הנשים להגשים את חלומן להורות מתוך ידיעה שתמיד יהיה מי שיעזור בשעת הצורך.
ועכשיו: תוכנית ב'!
זה לא סוד שכל זוג שלישי בישראל מתגרש. לרוב המתגרשים יש ילדים משותפים והפרידה ביניהם לא משנה משמעותית את המסוגלות ההורית שלהם. אך מה בדבר זוגות שנפרדו לאחר שנים וזה עוד לפני שהפסיקו להביא ילדים משותפים?
אם פעם נגזר עליהם לחזות בקנאה בחבריהם ובני משפחה נהנים מזכויות הורות ולהצטער כי לא זכו להגשים את חלומם להפוך להורים, היום הם פועלים כדי להביא ילד ללא קשרי נישואין ולגדל אותו עצמאית.
אותם יחידים מסרבים פועלים למימוש זכותם להפוך להורים ע"י שימוש באמצעים מגוונים שהפופולארי ביניהם הוא חיבור לפרטנר אחר המבקש להביא ילד בהורות משותפת ללא זוגיות.
החיבור החדש יחסית נדמה שמצליח ומעודד עוד ועוד יחידנים לממש חיבור זה על מנת להביא ילד משותף ולהינות – בנפרד – מהזכות להורות.
כך ההורה היחידני זוכה להגשים את חלומו והילד שנולד למשפחה יחידנית זוכה בהורה מאושר שבחר לגדל אותו מתוך אהבה ואידיליה, מה שאולי לא היה מתקיים אם הזוג הנשוי היה בוחר להביא ילד משותף לתוך מערכת זוגית ממוסדת, אך לא מתפקדת.
ומה פרויד היה אומר על זה?
בעבר הועלו טענות לגבי הקושי הפסיכולוגי להורה ולילד הגדל במשפחה שאינה מורכבת מזוג הורים, גבר ואישה, החיים יחדיו בזוגיות. אך כיום המחקרים מוכיחים אחרת. העובדה שהילד זוכה להיוולד למשפחה בה הוא הכל ותשומת הלב מוקדשת לו ללא עוררין, תורמת לביטחון העצמי שלו, ליכולותיו החברתיות וליכולתו לקבל את השונה. מה עוד שבעיית הזהות המגדרית של ילד הגדל במשפחה הומוגנית או במשפחה חד הורית מתגמדת לנוכח מעגל התמיכה של משפחה וחברים בני שני המינים, שמשפיעים על הילד ועוזרים לו לעצב זהות עצמית ברורה.
היום ניתן לומר לילד שנולד למערכת הורית שאינה מערכת זוגית שהוא הגיע מאהבה – אהבה אליו ורצון בו, ללא קשר לאהבה רומנטית בין ההורים, מה גם שכל עוד ישנה הערכה של ההורים אחד לתפקידו של השני במערך ההורות הזה, הילד מקבל את "ההסדר"בהבנה מה שעוזר לו למקם את בעלי התפקידים במשפחה בצורה טובה וריאלית.
מנינו את הסיבות לשינו במודל המסורתי להורות ואת ההשפעה הפסיכולוגית על ילד הגדל במשפחה כזו, המחקרים האחרונים מעודדים ומראים שבחירה בהורות שלא במסגרת זוגיות היא אלטרנטיבה חדשה המחכה למימוש.
