באמבל או בייבי לי?

כך סיפר לנו יוני, מילה במילה:

"הייתי בן 25, קצין צעיר במילואים ונכנסתי לאוהל של המילואימניקים המבוגרים שהיו תחת פיקודי, לסדר שוב את רשימת השמירה ללילה, ואז נזרקה שאלה לאוויר: כמה מהזוגות הנשואים נשואים טוב, כמה אחוזים שמחים בנישואין שלהם?, הייתי בטוח שהתשובה תהיה גבוהה, ואז כל אחד זרק מספר, המספרים נעו בין 5 אחוזים (הנמוך) ועד 15%, שהיה מי שנחשב לארג' בהערכה. הייתי המום מהנתונים, והקשתי שוב בשאלה: מה, זה הכול?? ומה כל השאר?, קולות צחוק רמים פילחו את חלל האוהל. לא נעים לי לומר לכם מה אמרו החבר'ה על כל השאר, נקרא זה מסתדרים, סובלים בשקט וכו'".

השאלה אם באמבל, אתר הכרויות המכוון לנישואין, או בייבי לי, האתר להורות משותפת, השאלה אם נישואין או הורות משותפת, היא שאלה טריקית, אפילו לא הוגנת, לנישואין יש תרבות תומכת והיא נורמה חברתית, ניזונה מ200 שנות שליטה של "האהבה" בבסיס מערכות היחסים, טרם שלטה האהבה, היו אילה החלטות משפחתיות מסיבות של התאמה וכלכלה אשר קבעו חיבור לטובת נישואין, אהבה, למרות כי רבים יופתעו, היא נושא חדש מאוד כקובע ומייצר נישואין.  חדש, ואף מוגבל. האם זה "תפס"? ודאי.

מוכיח עצמו?! ממש לא. המספרים אינם מגבים בהכרח את "האהבה" ככלי מרכזי בחיבור ארוך טווח לתא משפחתי בריא ולגידול ילדים מאושרים. אך האם הורות משותפת היא היא הפתרון? כנראה שלא. אך כאשר מעמידים את ההורות המשותפת ואת הנישואין ובוחנים את היכולת של כל מערכת כזו לגדל ילדים בהצלחה, לאורך זמן, בבטחה, תוך דאגה לכל מחסורם, תוך שמירה על שלוות חיים עבור הוריהם, או אז לא בטוח כלל שנישואין תנצח את ההורות המשותפת. הסיפור שלפניכם אינו קל, הוא מספר מה עלה בגורלו של סיפור נישואין אחד בלבד, השמות שונו, המקומות שונו, המשפטים שנאמרו הומצאו, אך הסיפור עצמו בבסיסו נשען על סיפור אמיתי, האם זה היה יכול להיות גם בהורות משותפת? ברור, מובן מאיליו שכן. ומנגד, להורות משותפת יש כמה יתרונות היכולים למנוע תהליכים מסוג זה.

הסיפור של מאיר וזיוה 

300 מטר מרובע בנוי על דונם וחצי, נוף גלילי עוצר נשימה

למתבונן דרך הכביש על הישוב הכפרי הגלילי, הטבול בירוק, נדמה שזהו "החלום", למבקרים בישוב עצמו, הוילות המטופחות, הגינות המושקעות, השקט, מותירים רושם עמוק של דרך החיים נכונה לחיות בה. מאיר(44) וזיוה (38) לא הגיעו לשם עם כפית של כסף בפה, להפך, היו שונים מהוותיקים ונראו תמיד כנטע מעט זר,

סוג של "כסף חדש" מול "כסף ישן". היכרותם, 15 שנה לפני כן הייתה בעיירה הדרומית בה גר מאיר וזיוה ביקרה חברה ותיקה לסוף שבוע פרוע של שתייה מופרזת בפאב המקומי ושינה עד מאוחר. פאב אפוף עשן היה המקום הנכון עבורו להיות באותה תקופה מבולבלת של חייו, ומשהו במראה המרושל של "אני יכול הכול אבל תצילי אותי מעצמי" נגע בזיוה ובחלק האימהי שלה, מה גם שהמראה המרושל שלו לא הצליח להסתיר את יופיו, שילוב של ילדותיות שובבה עם גבריות נוכחת ובוטחת, כשראתה לא החליטה מתי הוא כזה ומתי אחרת, עצם ההתעסקות שלה הזו גרמה לה לחוש מטופשת מעט.

"צריכה גומייה?!"

ומאיר, לו זה היה ברור שעוד כיבוש מיני עומד להתרחש מהפאב האהוב עליו, וכשהתקרב אליה וראה שהיא מנסה לסדר שוב ושוב את שערה הארוך תוך כדי ריקוד קל, שאל במבט שובב "צריכה גומייה?!" והיא ענתה "כן, יש לך?!", ומאיר הוציא מהכיס האחורי קנדום בודד ארוז, הרים את כף ידו האוחזת באריזה ואמר "יש!", ומכאן, ללא שריר שזז בפניה של זיוה נטלה את הקנדום, קרעה עם שיניה במהירות את אריזתו הכסופה, מתחה פעמיים את הגומי וקשרה היטב את שערה הפזור. מאיר היה בהלם, משועשע מתעוזתה. המרחקים בין העיירה הדרומית לבין תל אביב הפכו לקצרים אך גם גרמו למעט געגוע שתדלק את הקשר, פגישותיהם נעשו במיטה, שם ההתאמה הייתה משהו שגם השכנים שמעו דרך הקולות הרמים שלה תוך כדי. ארבע שנים מאוחר יותר התחתנו.

היו אילה שנות חברות הדוקה, שהמין נעשה דבק שעבד תמיד, בטוב וברע, ומאיר שמטבעו לא היה נאמן, שמר אמונים רק לאופיו שרוצה "לבלוע הכול" ולהספיק לחוות מהכול, דבר לא היה עוצר אותו מלהתחיל עם כל אחת, והן רצו את הגבר ילד הזה ששכלל את יכולת החיזור שלו לדרגת אומנות ואת הדיסקרטיות למעשה יומיומי מול "אהובותיו" המתחלפות.

רק לאחר הנישואין ובוא הילד הראשון, כשהתבסס כלכלית תוך שהוא פותח עסק לצביעת אבני מדרכות ומעברי חצייה וזוכה במכרזים פעם אחר פעם, גילתה זיוה, בדרך מקרה כל כך קיצונית ומקרית, את עובדת בגידתו בה, הייתה זו בת דודה של אחת מחברותיה שהצטרפה לשיחת נשים בבריכה תוך כדי שהילדים במים, זו התרברבה על קשר שיש לה, ראשוני אך סוער, עם גבר נשוי בלי שידעה או שיערה לעצמה כי זהו מאיר וכאן יושבת אשתו, הרי עבורה, היה זה מאיר משדרות ועוד בדיות שהעניק בשפע תוך שהוא מנצל את העובדה שהוא עובד בכל הארץ, ככול שהסיפור התגלגל, והנשים צוחקות, פרט אחד בסיפור גרם לזיוה להבין שהבדיחה היא על חשבונה. המומה ונסערת חזרה לביתה, מילה לא אמרה.

שקרים והסתרות

המחיר הכלכלי של הרס המשפחה, החשש לאובדן הקשר עם הילדים, במיוחד עם הבכור שהעריץ את אביו באופן אבסולוטי גרמו לה לחשוב טרם מעשה, והיא בחרה: "מה שהוא עושה אני אעשה טוב יותר" אמרה לחברתה הטובה, והחלה להיפגש בסתר עם מורה ליוגה מקומי, בלי שאכפת לה שהוא עצמו אינו נאמן לאיש.

מין נטו, בקולות רמים, תוך ניצול הדדי ועונג צרוף. ומכאן, 15 שנה, הנאמנות שלו ושלה לא התקיימה, הבלוף הזה הותיר את חיי הנישואין שלהם, את הקרבה, כמשהו שאינו קיים כלל. כשעברו, כתוצאה מרווחי העתק שעשה בעסק, לישוב הכפרי, חשו כל אחד מהם את הבדידות במלוא עוזה, וכיוון שרצו לברוח מהתחושה העוטפת של אובדן האינטימיות ושל תחושת הכישלון, אותו חוותה זיוה יותר ממאיר, שקעו יותר ויותר במערכת ההסתרות של חיי המין הסוערים שלהם והקשרים החולפים, שדרשו עוד ועוד צימרים לרגע, שרות מקובל, נסתר מעין, באותם ישובים גלילים פסטורליים. "אני גרה בתוך גלויית נוף קרועה" סיפרה אז, עד שלא עמד לה כוחה להדחיק, בשם החששות המוצדקים את העובדה המרה והחותכת, שהנישואין שלהם שוים לקליפת השום, ואין זה משנה אם עיצוב הבית מתאים יותר או פחות לסטנדרטים המחמירים של מגאזין בניין דיור. מכאן ועד לרגשות נקמה הדדים הדרך הייתה קצרה הרבה יותר מששיערה. קצרה יותר מכל מה שחשבו להם הוריהם, בני המשפחה המורחבת, וחברים. ניתוק, איבה, ולעורכי הדין שנשכרו נאמרו מילים דומות: "אני רוצה אותו מחוץ לבית, משלם, והילדים, אתה תעזור לי להשיג משמורת טובה עליהם, הוא התחיל את הבלגן הזה"

והוא מצידו פנה לעורכת דין ואמר לה: "שקל היא לא תראה אצלי, ואני רוצה משמורת, פינקתי אותה 15 שנה, הייתי עיוור.."

שעתם היפה של עורכי הדין

עורכי הדין מצידם הצדיקו את הנאמר, גילו רגישות רבה במבט, בטון הדיבור, ושלחו חשבונות עצומים כשכר טרחה, הדיונים הכואבים החלו, ואיתם פירוק הבית, הבלבול והמבוכה אצל הילדים, ההרטבה שחזרה לבת הצעירה אחרי שכבר שנתיים נגמלה ממנה, והדואר שלא מפסיק להגיע עם מכתבי עורכי דין, מעטפות מלאות רעל, עמוסות ניירות, שזיוה מעת לעת בחרה אפילו לא לפתוח, כדי לשמור על שפיותה להמשך היום. שנתיים מאוחר יותר, היה זה השופט שחילק מה שחילק, שנתיים בהם ההתדרדרות הלימודית של הילדים, הקשיים הרבים, הבית המפורק, הכול נשטף במים עכורים של מילים שאי אפשר למחוק, מראות וזיכרונות שגם הגליל הפסטורלי, הירוק, מתקשה להכיל ומתקשה לפלוט.

.