הורות משותפת – כדאי שתהיה כימיה. הסיפור של איילה ודני

המפגש הזוגי הראשון בין איילה ודני היה בבית קפה – מפגש "גישוש" גורלי, שסימן את הפוטנציאל לבאות.

איילה יצאה ממנו ב"היי" אדיר, מבינה שהגשמת חלום האמהות אולי קרובה מתמיד. "היתה כימיה נהדרת ואחרי חודשים של חיפושים, חזר לי האמון", היא מספרת. היום, עם שני ילדים משותפים וחברות הדוקה, היא יודעת שהבחירה באלטרנטיבה זו היתה הטובה ביותר עבורה.

איילה (הפרטים המלאים שמורים במערכת), 47, ידעה מאז ומתמיד שהיא רוצה להיות אמא. התסריט שרץ במוחה היה כמו אצל רובנו – למצוא בן זוג, להתאהב, להתחתן ולהביא לעולם ילדים. כשהגיעה לגיל 37 ועדיין לא מצאה את הזוגיות המיוחלת, הבינה שזה הזמן להפריד בין חלום הזוגיות לבין חלום המשפחה. "היה לי ברור שאהיה אמא ומצד שני, זה לא משהו שבער בעצמותי", היא מספרת. "דחיתי את המחשבות על כך, עד שיכולתי מבחינת המגבלה הביולוגית וגיל 37 זה זמן טוב להתחיל לשקול אלטרנטיבות. אז, לא הכרתי מודל של הורות משותפת וידעתי רק על אופציית בנק הזרע. התחלתי בתהליך, עברתי בדיקות וכבר יצרתי קשר עם מרפאת פוריות. בין לבין, חברה סיפרה לי על מכרה שלה, אשר מגדלת ילד בהורות משותפת. היא סיפרה על כך בהתלהבות רבה ואמרה לי שאני חייבת לדבר איתה. יצרתי קשר עם המכרה, התרשמתי והתחלתי ללמוד יותר את הנושא".

הרעיון לגדל ילד ביחד עם פרטנר מתאים קסם לאיילה, אבל גם עורר תהיות ופחדים. "לקשור את עצמך עם מישהו – שאת לא מכירה כמו בן זוג – לכל החיים, זה דבר מאד מפחיד וכנראה מרתיע חלק מהנשים שמעדיפות לעשות זאת לבד. אני החלטתי לתת צ'אנס, לקבל יותר אינפורמציה ולנסות להכיר. פניתי למרכז להורות אחרת ובמהלך חצי שנה הכרתי מספר בחורים, עם אחד מהם אפילו נפגשתי כמה פעמים, אבל זה לא הבשיל".

מהם הקריטריונים לפיהם חיפשת פרטנר להורות משותפת?

"זהו, שבהתחלה החיפוש מבלבל. מצד אחד, את לא מחפשת בן זוג, את לא צריכה להתאהב, אבל אם את לא מתאהבת במישהו, אז מהם המדדים שיעידו אם הוא מתאים או לא? עם הזמן, הבנתי שמדובר בדבר מאד פשוט, שאופייני כנראה לכל מערכת יחסים בחיים – כימיה. עם הבחור הראשון שהכרתי ונפגשתי מספר פעמים, הפרמטרים על הנייר היו מצוינים, אבל לא היתה לי איתו כימיה אמיתית. הרגשתי שזה לא זה".

מדברים על הכל, כבר בהתחלה

זמן קצר אחרי הניסיון הראשון, איילה קיבלה הזמנה לפיקניק אשר אורגן  במרכז להורות אחרת, אליו הגיע דני (הפרטים המלאים שמורים במערכת), גם מתל אביב. "את דני כבר הכרתי לפני כן, אבל לא באופן מעמיק, כי זמן קצר אחרי שאני הגעתי למרכז, הוא עזב לטובת השקעה בזוגיות חדשה. לפיקניק הגיע אחרי שנפרד מבן זוגו והיה נחוש להתחיל בתהליך של הורות משותפת. בסוף האירוע, קבענו להיפגש".

הפגישה נערכה בבית קפה ושניהם הבינו שיהיה לכך המשך. במהלך ארבעה חודשים נפגשו פעם בשבוע ובסופי שבוע, בהתחלה, רק אחד עם השנייה ואחר כך הכירו את המשפחות המורחבות והחברים.

"צעדנו שעות בפארק הירקון", נזכרת איילה, "ושוחחנו על הכל. דיברנו על הסדרי ראייה, שותפות כלכלית, מגורים, אופי החינוך. העלנו תרחישים שונים וראינו שאנחנו חושבים בראש אחד על כל הדברים החשובים. מעבר לכך, היה ברור לשנינו מההתחלה שיהיה ילד נוסף, לפחות ברמת הצהרת הכוונות המשותפות. עקרונות אלה גיבשו את ההסכם החתום בינינו".

מה קבעתם בנושא הסדרי ראיה ולינה?

"ערכנו חוזה מדורג, המתייחס לגיל הילד ולצרכיו בהתאם. קבענו שמגיל חצי שנה, הילד יתחיל לישון אצל דני, פעמיים או שלוש בשבוע. בפועל, אחרי הלידה, דני עבר לגור אצלי למשך תקופה קצרה וכשהבן שלנו הגיע לגיל חצי שנה, מאחר והמשכתי להניק, עברנו ביחד לישון אצל דני, כשבמקביל הוא החל להאכיל אותו מדי פעם בבקבוק. בגיל 10 חודשים, עם הגמילה מההנקה, הילד החל לישון אצלו באופן מסודר, לפי החוזה".

ואת, בעצם, קיבלת לילות חופשיים.

"נכון, ובהתחלה הפרידה הזו היתה לי מאד קשה, למרות שהתכוננתי לכך. לשמחתי, דני הוא מאד רגיש ואמפטי, הוא הבין את הקושי ותמך. עם הזמן, התחלתי ליהנות מהערבים הפנויים".

איך אתם מתמודדים עם הנטל הכלכלי?

"פתחנו חשבון משותף, אליו אנחנו מפקידים מדי חודש סכום זהה, מאחר והיכולות של שנינו מאפשרות זאת".

שני ילדים, שני בתים, דמיון ושוני

כעבור כשנתיים, הרחיבו איילה ודני את המשפחה, עם לידתה של הילדה השנייה. "במקרה הזה, חלף פחות זמן עד שהיא החלה לישון אצל דני, כי האמנו שהילדים צריכים להיות כמה שיותר ביחד. עכשיו כשהם גדלו קצת, אנחנו מאד מקפידים על זמן איכות עם כל אחד מהם", מספרת איילה. "בכל שבת, לסירוגין, אנחנו יוצאים לבילוי הורה-ילד, כמה שעות בנפרד, כדי לתת את תשומת הלב הראויה של כל הורה לכל ילד".

אפשר לומר שהילדים גדלים בשני בתים זהים?

"לא, כי על אף השקפת העולם הזהה, אני ודני אנשים שונים. אצלו בבית, למשל, הגבולות יותר ברורים והבית עצמו הרבה יותר מסודר. יש דברים שהילדים יודעים שמותר להם בבית אחד ואסור בבית אחר, אבל לא בסוגיות העקרוניות. בנושאים משמעותיים, כמו הגבלת שעות מול המחשב או הזמן להיגמל ממוצץ או בקבוק, אנחנו באותו ראש ומקפידים ליישר קו, לטובת הילדים".

מה לגבי בילויים משותפים?

"אנחנו יוצאים ביחד לחופשות ונפגשים הרבה, גם בבתים. כלומר, בימים שהילדים ישנים אצל דני, אני יכולה לבוא לבקר אותם, לאכל ביחד ארוחת ערב וההפך, כמובן. מעבר לכך, אנחנו בדרך כלל אוכלים ביחד ארוחות ערב יום שישי, אבל הסכמנו שהדבר אינו חובה לאף אחד מהצדדים. לעומת זאת, בחגים אנחנו תמיד ביחד, עם המשפחה המורחבת".

איך קיבלו המשפחות את הקשר ביניכם?

"בפרגון רב. מרבית התגובות שקיבלתי מהסביבה, כשהחלטתי על הורות משותפת היו חיוביות וכשהמשפחה שלי הכירה את דני, הם התאהבו בו מיד".

הילדים כבר מבינים את משמעות המודל המשפחתי שלהם?

"כן, אבל חיכינו שהשאלות יגיעו מהם. לא נתנו הרצאות באף שלב. הם שאלו למה לא התחתנו והסברנו שכל אחד מאיתנו מחפש בן זוג אחר, אבל שנינו רצינו אותם בחיינו והאהבה אליהם מחברת אותנו. הם הכירו בני זוג שהיו לאביהם במשך השנים והם רואים סביבם מודלים של זוגיות חד מינית. מה שכן, הבן שלנו עדיין לא מכיר את המושג "הומו" ולפני שיגיע לבית הספר, נדבר איתו על זה, במטרה שיבין את כל המשמעויות שמייחסים לכך ילדים".

איזה טיפים את יכולה לתת לזוגות הנמצאים בתחילת דרכם או לאלה שנמצאים בשלב החיפוש אחר פרטנרים להורות משותפת?

"מניסיוני, אני סבורה שצריכה להיות כימיה טובה וחברות קרובה. אני מאמינה שאם לא הייתי מוצאת מישהו שאני יכולה להתחבר אליו, לא הייתי בוחרת במודל הורות משותפת. הטיפ הכי חשוב, לדעתי: להקפיד על תקשורת טובה ולאהוב את הפרטנר, באמת לאהוב, כי אז קל יותר להתפשר.

לפעמים יש מתיחויות וכעסים, זה טבעי, אבל צריך לדעת איך להתמודד עם אי הסכמות ולא להתעלם. תשקיעו בחברות. אני ודני קובעים לפעמים פגישות אישיות לבד, כדי להתעדכן מה קורה בחיים שלנו, מעבר לילדים.

אני חושבת שלזוגות בהורות משותפת יש פריבילגיה עצומה והיא, היכולת להכין עצמם לקראת הורות ולבדוק מה כל צד חושב על הנושא. צריך לזכור, שמסע ההכנה הזה הוא המשמעותי ולא החוזה שנכנס למגירה. החלטות פרקטיות כמו איפה לגור או איך לחלק את ההוצאות הן סובייקטיביות ולדעתי, הכל אפשרי, אם כי מגורים קרובים בהחלט מקלים על החיים".

בסופו של דבר, את לא מתחרטת שלא המשכת את התהליך בבנק הזרע.

"אין מה לדבר. הילדים שלי מאושרים עם אבא שלהם, אבל, כל אחת וכל אחד צריכים לעשות מה שטוב להם, הרי אם הפרטנר לא מתאים, ברור שעדיף לבד. צריך לזכור, כי גידול ילדים הוא דבר קשה הכרוך בויתור גדול על החופש אך יחד עם זאת, מדובר בדבר מדהים, מאתגר ומספק. אם עושים את זה ללא פרטנר לחלוק עימו, לטעמי, מרגישים בדידות – גם ברגעים הטובים וגם בפחות טובים".